ביחס להיתר ההכאה, יש להוסיף שכן דייקו כמה מגדולי ישראל מלשון הרמב”ם שכתב (חובל ומזיק ה, א): “כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו” (כידוע גירסת חלק מן הדפוסים ‘דרך בזיון’ מוטעית). וכתב על כך בשו”ת דברי יציב (או”ח סימן קסט אות ו): “מש”כ הרמב”ם דרך נציון, הדבר פשוט דכוונתו לאפוקי הרב הרודה תלמידו”. וציין שם לדברי הסמ”ג (לא תעשה קצט): “והמכה לשם מוסר אינו עובר על בל תוסיף, כמו ששנינו מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב הרודה את בנו והרב הרודה את תלמדו”, ולדברי היראים (סימן ריז [רמז]): “לא יוסיף להכותו… לפיכך צריך האדם להזהר שלא יגביה ידו על חברו להכותו, אפילו על אשתו. אבל אם מתכוון לייסרה ולהדריכה, או לייסר חבירו ולהדריכו, מותר, שנאמר שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים. ותנן במכות מה יער רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב”ד שהם מצוה”. וכן הוא בספר חרדים (מצות לא תעשה פרק ה אות עב): “והמכה דרך מוסר אינו עובר, דאמרינן במסכת מכות יצא האב המכה את בנו והרב הורדה את תלמידו”. וכן כתב הגרי”פ פערלא (בביאור לספר המצוות לרס”ג מצוה מז דף מה עמודה ב): “נראה ברור דהרמב”ם וסמ”ג לא באו אלא לאפוקי מכה לרפואה, או האב הרודה את בנו והרב את תלמידו, וכיו”ב”. וכ”כ בספר דרכי דוד (ב”ק צא, ב). וכן הוא בשו”ת אגרות משה (חו”מ א סימן ג) וז”ל: “ועיין ברמב”ם שכתב המכה דרך נציון, משמע דאם אינו דרך נציון לא הוי בכלל הלאו כלל… שלכן אין להחשיב זה שמכין לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה וכן אב את בנו לחנכו להותר מכללו, שהרי אינם דרך נציון”. וכן כתב הקובץ הערות הנ”ל: “וכן בלאו דחובל כתב הרמב”ם דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו”. וכתוב בחידושי הגר”ח סטנסיל (סימן שמא, בענין כפיה על המצוות): “המכה את חבירו דרך ניצה עובר בל”ת. ויש לחקור אם הוא תנאי בהחפצא של החיוב, דדוקא הכאה דרך ניצה חייבה רחמנא, ולפי”ז הכאה שמותרת כגון של בי”ד והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו נשתנה בהחפצא של ההכאה, דהכאה כזו שאינה דרך ניצה לאו הכאה דאיסור היא, או דנימא דאין כאן תנאי בהחפצא של ההכאה, אלא דהרמב”ם מפרש כן דיש אופנים דמותר להכות”. ועיין במאמרו של הרב שרמן “העושים דין לעצמם”, תורה שבעל פה גליון לא (ירושלים תש”ן) עמ’ סח-עב, ובשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג חו”מ סימן ז עמ’ תמה-תמז).
מאיר בראלי
* * *