Home › Forums › Decaffeinated Coffee › Dvar Torah Devarim – Viewing the Whole Picture: › Reply To: Dvar Torah Devarim – Viewing the Whole Picture:
This pshat from the Telza Rosh Yeshiva will answer your question. .
פ הרב יששכר פרנד)
פרשת דברים מתחילה בסקירת משה רבנו של האירועים העיקריים שהתרחשו בשלושים ותשעה השנים, מאז עזבו בני ישראל את הר סיני. כשמשה מזכיר את דרישתם לשלוח מרגלים לסייר בארץ ישראל, טרם כניסתם אליה, הוא מגנה אותם על הצורה הפרועה בה הם הגישו את בקשתם, אך הוא מודה: “וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר” (דברים א, כג).
הגמרא במסכת סוטה, דף לד: מבינה מדברי משה: “וייטב בעיני הדבר: אמר ריש לקיש, בעיני, ולא בעיניו של מקום (הקב”ה)”. הקב”ה היה מודע, ששליחת המרגלים תסתיים באסון, והוא לא רצה שילכו.
הדבר קשה להבנה. אם הקב”ה ידע שבסופו של דבר, המרגלים ירעילו את דעתה של האומה, נגד ארץ ישראל, מדוע הוא הסכים שילכו. הקב”ה היה צריך לומר למשה, “אמור להם שאני אלוקים, אני קובע את ההחלטות, ואמרתי “לא!”
ראש ישיבה מפורסם בשם הרב מוטל כץ מסיק לקח חשוב בחינוך מהאירוע הזה.
לפעמים, ילדים רוצים לעשות דבר שהוריהם חושבים לבלתי הולם. האינסטינקט ההורי שלנו אומר לנו לקבוע את הרצוי, ולאסור עליהם לעשות את מה שהם רוצים. אנו מנמקים לעצמנו את החלטתנו, בזה שאנו נדרשים לחנך את ילדינו, ולכן אנו לעיתים נאלצים לומר “לא!”.
אבל, האם תמיד ראוי לומר “לא!”?
אומר הרב כץ, שאנו לומדים מהמרגלים, שקורה לעיתים שעלינו לוותר, גם אם אנו יודעים שהדבר שילדינו מבקשים לעשות הוא טעות!
הקב”ה הבין שהעם פשוט לא היה מוכן לקבל את סירובו לבקשתם. אילו משה היה חוזר מאת הקב”ה עם מענה שלילי, הם היו חושבים לעצמם “איך אנו אמורים ללכת ולהילחם נגד מדינה, מבלי לשלוח מרגלים. כולם יודעים שאי אפשר ללחום ללא אינפורמציה מודיעינית. אילו כלל ישראל היה עומד על רמה רוחנית מספקת, כדי לקבל את סירובו של הקב”ה, הוא היה אומר “לא!”. אך הקב”ה הבין שהם לא היו מוכנים לקבל את החלטתו בלב שלם, ולכן הוא לא סירב לבקשתם.
לפעמים, מעיר הרב כץ, לב החינוך הוא לוותר. אנו חייבים לדעת מתי הילדים שלנו מסוגלים לקבל את ה”לא!”, ומתי הם יותר מדי ממוקדים על הדבר שהם מתכוונים לעשות, כדי לקבל את הסירוב שלנו.
המושג הזה גם מוזכר באופן ברור בגמרא יבמות, דף סה: “ואמר רבי אילעא משום [בשם] ר’ אלעזר בר’ שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע”.
הרב מוטל כץ מוסיף אנקדוטה אישית, שקרתה לו לפני הרבה זמן.
“יום אחד היגיעו אלי בחורי הישיבה, ובקשו ממני לשנות את לוח הזמנים של הישיבה, לערב אחד. הם רצו להתפלל תפילת ערבית מוקדם מהרגיל.
“כששאלתי אותם, מדוע הם רצו להתפלל מוקדם, הם הסבירו לי שבאותו ערב מתקיים קרב אליפות במשקל כבד, והם רצו להאזין למשחק ברדיו. אילו היו מתפללים בזמן הרגיל, הם היו ‘מפספסים’ את הקרב.
“מובן מאליו, שעצם הבקשה הייתה בלתי הולמת, שלא לדבר על ההתענינות המפוקפקת של בחורי ישיבה המקשיבים לקרב בין שני אנשים שהוכשרו להכות זה בזה, עד שאחד מהם כבר לא יוכל לעמוד על רגליו.
“הבנתי שאם אסרב, הבנים פשוט לא יבינו מדוע סירבתי. בסביבה שבה גדלו, הם היו רגילים לראות אזרחים טובים ומכובדים שלא חסכו כל מאמץ כדי להיות נוכחים במשחקים כאלה. הם ראו בצפייה ובהאזנה לשידורי רדיו של שני מבוגרים החובטים זה בזה, כאמצעי בילוי נורמלי לחלוטין.
“החלטתי” סיים הרב כץ, “שמכיוון שהבחורים האלה אפילו לא יתחילו להבין מדוע אני מסרב לבקשתם, עדיף יהיה לאפשר להם להתפלל מוקדם ולהאזין למשחק.
בטוחני, שזאת הייתה אחת בין הדילמות הקשות הרבות שהרב כץ היה צריך להתמודד איתן. הוא עצמו למד בבחרותו לפני מלחמת העולם השנייה, בישיבת טלז’ באירופה. מה היו חושבים ראשי הישיבה דאז על בקשה כזו?
הרב מרדכי גיפטר סיפר לעיתים קרובות על זיכרונות הגעתו לטלז’, בו גילה שהדבר היחיד שהיה קיים שם הייתה התורה. כמה קשה היה צריך להיות לאדם שגדל במסירות נעלה כזאת לתורה, להרשות לתלמידיו לסיים את הלימודים בשעה מוקדמת, כדי לצפות במשחק גמר של אגרוף במשקל כבד?
אבל זה היה עולם חדש. תלמידי הישיבה היגיעו מקהילות קטנות שונות מרחבי המדינה. רבים מהם חונכו בבתי ספר ציבוריים בצעירותם. לא היה ניתן לצפות מהם, להעריך לגמרי את ערך התורה.
כמובן, ישנם הרבה מקרים, בהם הורים ומחנכים חייבים לומר לא. במקרה שלנו, הרב מוטל למד מהמורה הטוב ביותר. אם הקב”ה אפשר לכלל ישראל לעשות דבר שהוא ידע שאינו ראוי, כאשר הוא הבין שאין ביכולתם לקבל את סירובו, הרי שראש הישיבה היה חייב למצוא בתוך עצמו את האומץ לעשות אותו הדבר.
ואכן כן, הורים יקרים, גם אנו חייבים!
בלי וירוסים. http://www.avast.com